מקור יום האישה הבינלאומי "8 במרץ".

במאה ה-19, עם התפתחותו המהירה של הקפיטליזם, העסיקו הקפיטליסטים מספר רב של פועלות שיעשו את אותה עבודה כמו גברים, אך שכרם היה רק ​​1/2 או 1/3 מזה של הגברים. העובדות עובדות שש עשרה או שבע שעות ביום, ללא ימי מנוחה וביטחון עבודה, ומצבן טראגי מאוד. ב-8 במרץ 1857, נשים פועלות בניו יורק ערכו מחאה נגד סביבת העבודה הבלתי אנושית, שיטת העבודה של 12 שעות ושכר נמוך, אך היו נצורות ופוזרו על ידי המשטרה. במרץ 1859 ארגנו הנשים הללו את האיגוד המקצועי הראשון שלהן. ב-8 במרץ 1908, 1500 נשים צעדו בעיר ניו יורק, בדרישה לקצר שעות עבודה, גמול עבודה גבוה יותר, זכות הצבעה ואיסור על עבודת ילדים. הסלוגן שלהם היה "לחם ושושנים"; לחם מסמל ביטחון כלכלי, בעוד שושנה מסמל איכות חיים טובה יותר. במאי, המפלגה הסוציאליסטית של ארצות הברית החליטה לקחת את יום ראשון האחרון של פברואר כיום האישה הלאומי.

באוגוסט 1910 השתתפו נציגי 17 מדינות בוועידה הבינלאומית השנייה של נציגות נשים סוציאליסטיות. בפגישה, קלרה קייטקין, מייסדת המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ואחת ממייסדי האינטרנציונל השני, "האם של תנועת הנשים הבינלאומית" המוכרת בכל העולם ומזכירת האינטרנציונל השני, הציעה לאסיפה הכללית כי ה-8 במרץ, כאשר נשים אמריקאיות קיימו הפגנות, צריך להיות מוגדר כיום האישה הבינלאומי, על מנת לאחד ולגייס את רוב הנשים העובדות ברחבי העולם נגד מלחמה, דיכוי ושחרור. ההצעה התקבלה פה אחד. במקביל, הועידה העלתה הצעות ליישום שיטת שמונה שעות העבודה, שכר שווה עבור עבודה שווה, הגנה על נשים והגנה על עבודת ילדים. הנציגים בפגישה אמרו כי ב-8 במרץ מדי שנה, נשים בכל המדינות יהיו נחושות להילחם למען שוויון הזכויות של כל הנשים ו"להילחם למען שלום עולמי בכל מחיר והקרבה".

בשנת 1911, כאשר הונצח יום האישה הבינלאומי הראשון, נשים עובדות בגרמניה, אוסטריה-הונגריה, דנמרק, ארצות הברית ומדינות נוספות קיימו הפגנות לחגוג את יום האישה הבינלאומי הראשון. יותר ממיליון נשים וגברים השתתפו במפגשים שונים. בנוסף לזכות ההצבעה ולמלא תפקידים ציבוריים, האסיפה גם דרשה להעניק לנשים את הזכות לעבוד, הזכות להכשרה מקצועית וזכות להפסיק את אפליית הנשים במקום העבודה. נשים רוסיות בחרו לערוך שביתות והפגנות ביום ראשון האחרון של פברואר 1913 כדי לחגוג את יום האישה הבינלאומי הראשון שלהן. נשים מאזורים אחרים באירופה ערכו גם עצרת ב-8 במרץ של השנה הבאה או בסביבותיה כדי להביע את מחאתן נגד המלחמה או סולידריות עם "אחיות".

הפעם הראשונה שנשים סיניות ציינו את יום ה-8 במרץ הייתה בשנת 1924. בהנהגת ה-CPC, נשים עובדות בגואנגג'ואו חברו כוחות עם נשים מדוכאות מכל תחומי החיים כדי לקיים מפגש זיכרון. הוועידה הבהירה את המשמעות של הנצחת יום ה-8 במרץ, גינתה את דיכוי הנשים הכפול על ידי הפיאודליזם והאימפריאליזם, וקראה לנשים להתרומם למהפכה. הוועידה העלתה סיסמאות כמו הפלת האימפריאליזם, הפלת מצבי מלחמה, קבלת שכר שווה עבור עבודה שווה, דרישה להגנה על עבודת ילדים, נשים בהריון, איסור על כלות ילדים, איסור פוליגמיה, איסור על משרתות ופילגשות, ביטול שיטת הזנות, הקמת ילד. חוק ההגנה, וחתירה לשחרור נשים. לאחר הפגישה נערכה הפגנה. לאחר 1925, פעולות ההנצחה של פסטיבל ה-8 במרץ בוצעו בהדרגה בערים הגדולות. בשנת 1949 החליטה ממשלת סין העממית המרכזית לקבוע את ה-8 במרץ כיום האישה. באותו יום קיימו נשים ברחבי הארץ חופשה של חצי יום, וברחבי הארץ התקיימו צורות שונות של פעילויות הנצחה.

האומות המאוחדות החלו לחגוג את יום האישה הבינלאומי בשנת 1975, מתוך הכרה במסורת של נשים רגילות השואפות להשתתפות שווה בחברה. בשנת 1997, האסיפה הכללית אימצה החלטה המבקשת מכל מדינה לבחור יום בשנה להכריז על יום זכויות האישה של האו"ם ויום השלום העולמי בהתאם להיסטוריה שלה ולמנהגים המסורתיים הלאומיים שלה. יוזמת האומות המאוחדות הקימה מסגרת חוקית לאומית להשגת שוויון מגדרי והעלתה את המודעות הציבורית לצורך הדחוף בשיפור מעמד האישה בכל ההיבטים.